<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ציותה] תורה לישב בסוכה בחג הסוכות, לזכור את הנס שנעשה לאבותינו, שהוציאם הקב"ה ממצרים והוליכם במדבר, והיו יושבין בסוכות, שנ' [ויקרא כ"ג] למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו'. היה מקרקעיתה עד הסכך שלה יותר מעשרים אמה פסולה, בין סוכה גדולה בין סוכה קטנה, בין שהדפנות מגיעו' לסכך בין שאין הדפנות מגיעות לסכך, הואיל והיא גבוהה כל כך אי אפשר לעשותה דירת עראי כעין סוכה אלא דירת קבע כעין בית, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן אם היה פחות מעשרה טפחים, או שאין ברחבה שבעה טפחים על שבעה טפחים, שהוא שיעור שתחזיק שם ראשו ורובו ושולחנו, פסולה. וכן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו חוץ לסוכה, אע"פ שהסוכה גדולה לא יצא, שמא ימשך אחר שולחנו.
<h2>דף ג:</h2>
סוכה שהיא גבוהה יותר מעשרים כדרך שביארנו, ובא למעטה בכרים וכסתו' אינו מיעוט, ואפילו אם ביטלם שם בטלה דעתו אצל כל אדם. תבן ועפר אם ביטלן שם ממעטין, ואם לא ביטלם אע"פ שהיה בדעתו שלא לפנותם משם אין ממעטין עד שיבטלם [שם] בפירוש כל ימי סוכה, כמבואר בקונט' הראייו'.
<h2>דף ד.</h2>
היו עלין שלסכך יורדין עד עשרים, אם היתה צלתן מרובה מחמתן הרי הן כסכך עבה, והואיל ואין חלל שלמטה מהן יותר מעשרים אמה כשירה, ואם אין צלתן מרובה מחמתן פסולה. היה חללה גבוה עשרה טפחים ועלין שלסכך יורדין לתוך עשרה, אע"פ שחמתן מרובה מצלתן פסולה, לפי שדירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה.
היתה גבוהה יותר מעשרים אמה ובנה אצטבה בתוכה כדי למעט גובה חללה, אם יש באותה אצטבה שיעור הכשר סוכה, שהוא רוחב שבעה טפחים על שבעה טפחי' כשירה, והוא שיהיה שלש דופני הסוכה סמוכין לאיצטבה, אבל אם היה אחד משלש הדפנות רחוק ארבע אמות מן האיצטבה פסולה, ואפילו אם היתה האצטבה גבוהה עשרה טפחים אף כשהדפנות סמוכין לה, לא הכשירו אלא על האצטבה. אבל היושב מן האצטבה והלאה לא יצא, כמו שביאר מז"ה, וכן נראה בעיניי עיקר, שהרי מן האצטבה והלאה הסכך גבוה יותר מן השיעור והרי הוא כסכך פסול, והיושב תחתיו לא יצא ידי חובתו, כמבואר בקונטרס הראייות.
היתה פחותה מעשרה טפחים וחקק בתוכה גומא להשלים גובה חללה לעשרה, אם יש משפת החקק ולכותל שלשה טפחים פסולה. היו שלש הדפנות סמוכין לחקק פחות משלשה טפחים כשירה, והוא שיהיה החקק ארכו ורחבו כשיעור משך סוכה.
<h2>דף ו:</h2>
הלכה למשה מסיני הוא, שסכך פחות מארבע אמות שהוא סמוך לדופן הרי הוא כדופן וכאילו נעקם ראש הדופן עד הסכך הכשר, ואין יושב תחת דופן עקומה אלא תחת הסכך הכשר.
סוכה שאין לה שלש דפנות פסולה. היו שנים מהן ראשו שלזה בצד ראשו שלזה, וסתומין שני צדדין כמין גם, הרי עושה דופן שלישי טפח, ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לראש אחד מן הדפנות, וכל פחות משלשה טפחים הרי הוא כלבוד, והרי הוא כסותם בדופן שלישי ארבעה טפחים, ונמצאת סוכה זו מוקפת בשלש מחיצות, שתים כהלכתן שכל אחת מהן רחבה שבעה טפחים כשיעור הכשר סוכה, והשלישית טפח ומשהו, ושיעור גובהו עשרה טפחים. היו שתי הדפנות זה כנגד זה ודומין למבוי המפולש, עושה דופן שלישי ביניהן טפח ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחד מן הדפנות, והרי הוא כסתום, והאויר שמאותו טפח עד דופן האחר שהוא שלשה או יותר משלש' צריך להתירו בצורת פתח. ומז"ה מצריך בסוכה העשויה כמין גם (ובסוכה העשויה כמבוי) [כענין שכתבנו בסוכה העשויה כמבוי] פס ארבעה ומשהו, ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן, ואין שטת התלמוד כדבריו, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף ז.</h2>
צורת פתח שאמרנו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, ואינה מתרת אלא קצת דופן שלישי בסוכה העשויה כמבוי כעניין שביארנו, אבל כל דופן השלישי אינה מתרת, וכל שכן שאינה מתרת אף בשאר הדפנות, שאין צורת פתח מתרת במחיצות סוכה כמחיצות שבת.
סוכה העשויה ברשות הרבים מותר לטלטל בה בשבת שבתוך החג, ואם היתה סמוכה לביתו מטלטל בה מביתו, אע"פ שהיה פרוץ מרובה על העומד הואיל וחשובין דפנות הללו כמחיצו' גמורות להתיר הסוכה חשובין כמחיצות להתיר בשבת, ובשאר שבתות אסור לטלטל בה, והזורק מתוכה לרשות הרבים פטור. וכן אם סיכך על גבי פסי ביראות, שהן כמחיצות אצל שבת, כמו שביארנו בהלכות עירובין, הרי זו סוכה כשירה בשבת שבתוך החג, אע"פ שאין בפס אלא ששה טפחים ויש אויר הרבה בין פס לפס, מתוך שהן דופן לשבת נעשין דופן לסוכה, וכשי' בשבת ולא בשאר הימים. סיכך על גבי מבוי מפולש שיש לו לחי, כשירה בשבת שבתוך החג, אבל לא בשאר הימים, מתוך שאותו הלחי הוא דופן לעניין שבת לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכו, נעשה דופן לעניין סוכה.
כשם שהתרנו במחיצו' שבת מחיצות שלקנים שאין בין קנה לקנה שלשה טפחים, וכן מחיצה שלחבלים שאין בין חבל לחבל [שלשה טפחים] כמו שביארנו בהלכות עירובין, כך דופני סוכה נכשרין בכך, ובלבד שלא יהא אויר שלש' טפחים מפסיק בדופן הצריך שבעה טפחי', אפילו אם היו ששה טפחים מכאן וששה טפחים מכאן ואויר שלשה טפחים בנתיים אינו דופן, ואינו ניתר בעומ' מרובה על הפרוץ כמו שניתר בדופן שבת. היה בדופן שבעה טפחים, אע"פ שהסוכה גדולה ורוב הדופן פרוץ עד ראש הדופן האחר, ואפי' היה הפרוץ יותר מעשר אמות הרי זה דופן כשר, והסוכה נכשרת בכך אם יש לה שלש דפנות כעניין שביארנו, ואפי' היושב כנגד הפרוץ יצא ידי חובתו. ונראה בעיניי שצריך שיכיר היושב שיש דפנות לסוכה זו שלא יתרחקו מעיניו יותר מדאי, והכל מבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף ז:</h2>
סכך סוכה שחמתו מרובה מצלתו פסול, ואם היה הסכך צלתו מרובה מחמתו אע"פ שהדפנות חמתן מרובה מצלתן וחמת הדפנות שולטת תחת הסכך, כשירה. היה רוב הסכך צלתו מרובה מחמתו ומיעוטו חמתו מרובה מצלתו כולו כשר, שאין משערין אלא ברובו, והרי רובו צלתו מרובה מחמתו. סכך המדולדל, שהיה אויר בין עצי הסכך, אם האויר כמו הסכך בצמצום פסול, לפי שמלמטה בידוע שחמתו מרובה מצלתו. היה הסכך עודף על האויר כל שהוא הרי מלמטה החמה והצל שוין וכשירה, וזה מבואר בפרק שלפנינו [כ"ב ע"ב].
סוכה עגולה, אם יש בה כדי לרבע שבעה טפחים על שבעה טפחים כשירה.
<h2>דף ח:</h2>
סוכת רועים, סוכת שומרי פירות, וכן סוכת גוים שעשו להם לשמור פירותיהן, וכן העושה סוכה לבהמתו, הרי כל אילו כשירות, ואע"פ שלא נעשו לשם סוכת מצוה, ובלבד שיהא הסכך עשוי לצל אע"פ שאין הדפנות עשויין לצל. שתי סוכות שליוצרים זו לפנים מזו, הפנימית אינה סוכה, שלא נעשית לצל אלא לדירה שמצניע בה קדרותיו ואוכל וישן בה לפרקים וחייב' במזוזה, והחיצונה סוכה שאינה עשויה אלא לצל ופטורה מן המזוזה.
<h2>דף ט.</h2>
עצי סוכה אסורין בהנאה כל שבעת ימי החג מן התורה, בין עצי הסכך בין עצי הדפנות, שנאמ' [ויקרא כ"ג] (שנ') חג הסוכות לה', כשם שחל שם שמים על קרבן החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, ומדברי סופרים היא אסורה אפילו ביום טוב האחרון. וכן נויי סוכה, כגון המעטר סוכתו בבגדים נאים, או שתלה בה אגוזים שקדים ואפרסקים [רימונים] ופרכילי ענבים עטרות שלשבלים יינות שמנים וסלתות, אסור להסתפק מהם עד מוצאי יום טוב האחרון שלחג, הואיל ושם אותם לנויי הסוכה, ואפי' התנה ואמר היום יהו אסורין ולמחר יהו מותרין אין בדבריו כלום, אלא הואיל ונאסרו שעה אחת נאסרו עד יום טוב האחרון, ואם אמר איני בודל מהם כל בין השמשות שליום טוב הראשון הרי גילה דעתו שלא שם אותם לנויי סוכה אלא דעתו להסתפק מהם, ולא חל עליהם איסור כל עיקר, וזה מבואר במסכת יום טוב בפרק המביא כדי יין [ל' ע"ב].
<h2>דף ט:</h2>
היה הסכך פסול מחובר כולו כאחת כעין דף שלמתכת, אע"פ שהוא מוטל על הסכך הכשר ואין אויר בינו ובין הסכך הכשר כלל הרי הוא פוסל הסכך הכשר, שהרי הסכך הכשר שתחתיו כאילו אינו, וסכך פסול פוסל בסוכה בארבעה טפחים כמו שיתבאר לפנינו [י"ז ע"ב].
העושה סוכתו תחת האילן פסולה, לפי שהאילן מחובר לקרקע, וכל המחובר לקרקע פסול לסיכוך. ומז"ה אומר שאע"פ שהיתה חמתו מרובה מצלתו אינו בטל האילן ברוב הסכך הכשר שהוא מעורב בו, לפי שהמחובר הוא חשוב, ואינו דומה לשאר סכך פסול שהוא בטל ברוב סכך כשר. ואם נתלשו ענפי האילן והן מעורין במקצת עד שיכולין לחיות, אע"פ שהן פסולין לסיכוך בטלין ברוב סכך כשר. ולי נראה שלא נמצא חילוק בדבר זה בין תלוש למחובר, אלא גם המחובר בטל ברוב סכך כשר המעורב בו, ולא אמרו באילן שאינו בטל אלא מפני שעומד בפני עצמו וסכך כשר עומד למטה ממנו שלשה טפחים או יותר. לפיכך אע"פ שהיה האילן חמתו מרובה מצלתו, הואיל ואין בין ענף לענף שלשה טפחים הרי הן כולן כלבודין וכמחוברין, ונעשו כולן כדף שלמתכת העומדת על גבי סכך כשר שאינה בטילה ברוב, שהרי היא עומדת בפני עצמה. וכן העושה סוכתו תחת רהיטי ביתו, שהן פסולין לסיכוך מפני שלא הוקבעו לצל, אע"פ שהיה האויר שביניהן רבה עליהן, הואיל ואין בין זה לזה שלשה טפחים הרי הן כלבודין וכמחוברין כולן כאחת ופוסלין הסכך הכשר שהיה למטה מהן שלשה טפחים או יותר, אבל אם אין ביניהם לבין הסכך הכשר שלשה טפחים הרי הן כמעורבין בסכך הכשר והן בטלין ברוב הסכך הכשר הואיל ואינן עומדין בפני עצמן, והסוכה כשירה, כמבואר בקונטרס הראייות, ושטת המור' כדבריי.
העושה סוכה תחת סוכה פסולה, שנ' [ויקרא כ"ג] בסוכות תשבו שבעת ימים, בסכת כתיב בסוכה ולא בסוכה שתחת סוכה. בד"א כשהיתה העליונה כשירה, שהיתה צלתה מרובה מחמתה והיה אויר עשרה טפחים בין סכך העליונה לסכך התחתונה, והיה סכך התחתונה חזק כמעט שראוי לקבל כרים וכסתות שלעליונה על ידי הדחק, אבל אם היתה העליונה חמתה מרובה מצלתה, או שלא היה אויר עשרה טפחים בין סכך העליונה לסכך התחתונה, או שלא היה סכך התחתונה סכך חזק כדי לקבל כרים וכסתות שלעליונה [אפילו] על ידי הדחק, הרי זה אינו ראוי לישב בצל העליונה, והיושב תחת התחתונה יצא ידי חובתו שאין זו כסוכה תחת סוכה. וכן נראה בעיניי, שאם לא היה סכך העליונה רחב שבעה טפחים, התחתונה שהיא שבעה טפחים כשירה. וכן אם היתה התחתונה חמתה מרובה מצלתה והעליונה צלתה מרובה מחמתה כשירה, שהרי בצל העליונה הוא יושב וסכך התחתונה כאילו אינו. ואם היה סכך התחתונה חזק כדי לקבל כרים וכסתות שלעליונה, שתיהן כשירות, ואם רצה יושב על גבי התחתונה בצל העליונה, ואם רצה יושב בתחתונה שאף הוא בצל העליונה הוא יושב, הואיל וסכך התחתונה חמתו מרובה מצלתו. בד"א כשלא היה מסכך העליונה עד קרקעית התחתונה יותר מעשרים אמה, אבל אם היה מסכך העליונה עד קרקעית התחתונה יותר מעשרי' אמה, היושב תחת התחתונה לא יצא. ואם היה מסכך העליונה עד סכך התחתונה יותר מעשרים, אף היושב על גבי התחתונה תחת העליונה לא יצא, והרי שתיהן פסולות, בין ששתיהן צלתן מרובה בין ששתיהן חמתן מרובה. ומז"ה אומר שאם היה סכך העליונה חמתו מרובה מצלתו, אע"פ שהוא למעלה מעשרים אמה, אינו פוסל סכך התחתו' שהיתה צלתו מרובה מחמתו והתחתונה כשירה. ולי נראה שכל שהוא למעלה מעשרים אמה הרי הן כשפודין שלברזל ופוסל סכך הכשר שלמטה ממנו, ואע"פ שחמתו מרובה אינו בטל ברוב הואיל והוא עומד בפני עצמו, כמו שביארנו בסוגיה שתחת האילן, כמבואר בקונט' הראייו'.
<h2>דף י.</h2>
פירש עליה סדין מפני החמה, או שפירש תחתיה מפני הנשר פסולה, שהרי תחת סכך פסול הוא יושב והסכך כשר כאילו אינו. וכן אם פירש סדין על גבי קינופות שלמטה, שהן ארבעה בארבעה זוייות שלמטה, אע"פ שלא היה גבוה מן המטה עשרה, הואיל ויש לו גג הרי זו פסולה.
פירש תחת הסכך סדינין המצויירין ובגדים נאים לנאות בהן סוכתו, אע"פ שהן גבוהין עשרה ויש להן גג טפח אינן פוסלין את הסוכה, לפי שנויי סוכה בטלין הן אצל הסוכה. ואם היו מופלגין מן הסכך ארבעה טפחים אינן חשובין כנויי סוכה, אלא הרי הן כאהל ופוסלין את הסוכה.
<h2>דף י:</h2>
נויי סוכה אין ממעטין גובה הסוכה מעשרה טפחים, אבל ממעטין רוחב הסוכה משבעה טפחים. ונראה בעיניי שכל דבר שאינו חשוב אהל אינו ממעט בסוכה, שאינו אלא כשאר כלי תשמישין שבסוכה, כמבואר בקונטרס הראייות. המטה אינה קבע כקינופות, אלא הרי היא עראי ככילה, שאין דרך בני אדם לישן תחתיה, לפיכך אע"פ שיש לה גג אם אינה גבוהה עשרה טפחים אינה כאהל, ואינה ממעטת בסוכה, [שאינה] אלא כשאר כלים שאדם משתמש בהן בסוכתו.
הרוחץ כתנתו ושטחו על גבי הסוכה כשיתנגב, יטלנו מיד, שלא יאמרו שהוא מסכך סוכתו בדבר הפסול לסיכוך.
פירש על גבי נקליטי המטה, שהן שנים אחד בראש המטה ואחד במרגלותיה, וכשנותן קנה על גביהן ונותן עליו הסדין הרי הוא משפע לכאן ולכאן, הואיל ויורד בשיפוע ואין לו גג רחב טפח אינו חשוב אהל לפסול הכשר שעליו אלא אם כן היה גבוה עשרה טפחים. בד"א בנקליטין ובקינופות שהן קבועין במטה, לפיכך הנקליטין שהן גבוהין עשרה פוסלין אע"פ שאין להם גג טפח, והקינופות שיש להם גג פוסלין אע"פ שאינן גבוהין עשרה, אבל אם פירש סדיני' עראי כעין שעושין כילת עראי לחתנים, אין פוסלין בסוכ' אלא אם כן גבוהין עשרה ויש להן גג טפח. היה להן גג טפח ואינן גבוהין עשרה, או שגבוהין עשרה ואין להן גג טפח, מותר לישן תחתיהן בסוכה, שאינן חשובין אהל ואינו אלא כאדם המתעטף בבגדיו בסוכה. וכן נראה בעיניי בפורש תחתיה מפני הנשר, שאם פירש עראי לפי שעה אינו פוסל עד שיהיה גבוה עשרה ויהיה לו גג טפח, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף יא.</h2>
הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן מיעוט סכך כשר פסולה, לפי שהמחובר פסול לסיכוך, ואם היה הסיכוך הכשר מרובה מן הענפים המחוברים כשירה, לפי שהן מעורבין ובטל הפסול המועט ברוב הכשר. היה הפסול מרובה וקצצן מן המחובר אחר שסיכך בהן, אם נענע בהן לשם סוכה הרי היא כשירה, ואם לא נענע בהן הרי היא פסולה, שהתורה אמרה [דברים ט"ז] חג הסוכות תעשה לך, שתהא עשייתה בכשרות, והקציצה אינה עשייה עד שינענע.
אין מסככין אלא בדבר שגידוליו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, שכן כתוב בספר עזרא [נחמיה ח'] צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן [ועלי הדס] ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות לה' ככתוב. לפיכך אין מסככין בעורות או בלוחות אבנים, שאין גידוליהן מן הארץ. וכן אין מסככין בירקות הראויין לאכילה אע"פ שגידוליהן מן הארץ ראויין הן לקבל טומאה, מפני שהן מאכל אדם, וכולן כשרין לדפנות.
<h2>דף יב.</h2>
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהן, אע"פ שסיכך בהן לשם צל גזרו חכמים שמא ישב תחת סוכת חבילין שהושמו שם ליבשן ולא לשם צל, שאותה הסוכה פסולה מן התורה שאין סוכה אלא העשויה לצל.
<h2>דף יב:</h2>
חצים הזכרים, שראשיהן משופין ליכנס בנקב הברזל, כשירין לסיכוך, לפי שפשוטי כלי עץ הן ואינן מקבלין טומאה. חצים נקיבות, שראשיהן נקובין ליכנס בהן זכרות הברזל, פסולין לסיכוך, שכל כלי עץ שיש לו בית קיבול ראוי לקבל טומאה ואע"פ שאותו [בית] קיבול עשוי להתמלאות בזכרות הברזל, עד שלא מלאהו הרי הוא ככל כלי קיבול. ואם יש בהן ברזל נראה בעיניי שאף הזכרים פסולין, מפני שהם מקבלין טומאה על ידי הברזל, כמבואר בקונטרס הראייות.
קלחים שלפשתן כשרים לסיכוך כשאר עשבים, ואם דק אותן וניפצן פסולין לסיכוך, ואם דק אותן ולא ניפצן או ששרה אותן במים כדרך ששורין הפשתן אע"פ שלא דק אותן, הרי אילו ספק בתלמוד, וספיקן להחמיר לפי שספק תורה הוא. בד"א בפשתן הראוי ליטמא בנגעים, אבל שאר היוצא מן העץ, כגון צמר גפן וקנבס אע"פ שדק אותן וניפצן אין עליהן תורת טומאה כלל וכשירין לסיכוך. ומז"ה אינו תולה הטעם משום טומ', ולפי דבריו אין חילוק בין פשתן וקנבס וצמר גפן, ואין שטת התלמוד כדבריו כמבואר בקונטרס הראייות, ושטת המורה כדבריי. חבילין שלפשתן פסולין לסיכוך ו[של]סיב הדקל כשרין לסיכוך, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"א ה"ה].
<h2>דף יג.</h2>
כל העשבים העשויי' בידי שמים, [כגון] אם [היו] הרבה קנים אגודים בשורש אחד, אין בהם דין חבילה, ואע"פ שקשרן אדם מלמעלה ממקום שהן מפורדין, ומותר לסכך בהן. אבל קנים המפורדין ואין בהן אגד אלא על ידי אדם שאגדן, חבילה הן ואין מסככין בהן, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף יג:</h2>
כל אגד שאינו עשוי לטלטלו באיגודו אינו אגד, שכן דרך החבילין שאוגדין אותן כדי לטלטל כל האגד ולא יהא צריך לטלטלן אחד אחד. לפיכך הצריפין שאוגדין הקלחין שלהן ואוגדין אותן להתקיים מלאכתן אין בהן משום אגד, והרי הן דומין למחצלאות העשויות לסיכוך, שאע"פ שהן ארוגין ואגודין אין בהן משום אגד ומסככין בהן, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן חבילין הנאגדין למניין כדרך החנונים שאוגדין עצים במניין בחבילה למוכרה כך וכך, אין בהן משום חבילה ומותר לסכך בהן.
ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח [משום מרור], הואיל והן רטובין ביותר וכשייבשו הן נפרכי', הרי הן כמי שאינן ופוסלין את הסוכה משום אויר, שהוא חמור מן הסכך הפסול, כמו שיתבאר. אין מסככין בעשבים ובצמחין שריחם רע או שמשילין עליהן, מפני שאדם מצטער בהן ומניח סוכתו ויוצא.
סוכי תאנים ובהם תאנים, פרכילין ובהן ענבים, קשין ובהן שבלים, מכבדות ובהן תמרים, בכולן אם הפסולת מרובה על האוכלין כשרין לסיכוך ואם לאו פסולין לסיכוך. בד"א בשקצצן לסיכוך, אבל אם קצצן לאכילה אע"פ שנמלך עליהן לסיכוך צריך שיהיה הפסולת רבה על האוכלין ועל הידות, שידות האוכלין כאוכלין. עשבים שאין דרך בני אדם לאוכלן בעינם אלא להטעים בהם את הקדירה כעין תבלין, אינן מיטמאין טומאת אוכלין ומסככין בהן [ואם חישב עליהן לאוכלן מטמאין טומאת אוכלין ואין מסככין בהן]. השבת והפיגם והאמינתא וזרע התלתן והתמרות, כולן סתמן לאכילה הן או לעשות [מהן] מיני טיבולין, שנאכלין בעינם ומיטמאין טומאת אוכלין ואין מסככין בהן, וכל זה מבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף יד.</h2>
כל הנסרים כשרין לסיכוך, לפי שהן גידולי קרקע ואינן מקבלין טומאה, אלא שגזרו חכמים בנסרים הרחבים ארבעה טפחים שדומין לתקרת הבית, שמא יבא לישב אדם תחת תקרת ביתו שאינה עשויה לצל ופסולה מן התורה. בשעת הסכנה או בשעת הדחק, שאין להם סכך אחר אלא נסרים רחבין ארבעה, מסככין בהן, שאין פסולין מן התורה אלא גזירת חכמים היא. נסרים הרחבין ארבעה, בין שסיכך ברחבן בין שהפכן על צדיהן וסכך בעוביין פסולין, הואיל וגזרו בהן חכמים נעשו כשפודין שלמתכת.
<h2>דף טו.</h2>
היה ביתו מקורה בנסרים הרחבין ארבעה, ופקפק אותה התקרה והניד הנסרים ההם לשם סוכה כשרין, ואין לגזור בהם שמא ישב תחת תקרת ביתו, שהרי זה מבטל תקרת ביתו מפני שיודע שהיא פסולה, כמבואר בקונטרס הראייות. אם לא פקפק כל הנסרים, אלא נטל אחת מבנתים, (ו)[ש]הניח נסר ונטל נסר, הניח נסר ונטל נסר, ונתן סכך כשר באותן האוירים, כשי' כל הסוכה לפי שטת המורה, ואפי' נסרין הקבועין. ולי נראה שלא הוכשר אלא הסכך הכשר. ואם היה בו שיעור סוכה, כגון שנטל באמצע שני נסרים הסמוכין זה לזה ונתן שם סכך כשר, היושב תחתיו יצא ידי חובתו, ובלבד שלא יתרחק הסכך ההוא מן הדפנות ארבע אמות, מפני שאותן הנסרים המפסיקין בין הסכך ובין הדפנות פסולין הן ואין ישינין תחתיהן, כי לא נקבעו לשם צל ואינן [אלא] כדופן עקומה, כמבואר בקונטרס הראייות.
המקרה סוכתו בשפודין, אם יש ריוח ביניהן כמות' ונתן ביניהן סכך כשר כשירה, ובלבד שלא יהא עודף הפסו' על הכשר כל שהוא. ונראה בעיניי שאם היה שם קצת אויר עד שבין הסכך הפסול והאויר עודפין על הסכך הכשר כל שהוא, פסולה, מפני שהסכך פסול כפרוץ נחשב, ונמצא פרוץ מרובה על העומד, כמבואר בקונטרס הראייו'.
נסרין שאין רחבין ארבעה, אע"פ שהן משופין לעשות מהן כלים כשרים לסיכוך. ונראה בעיניי שאם היו עשויין להשתמ' בהן כעין שולחנות פסולין, מפני שהשולחן מקבל טומאה. ואם יש לו לבזבז טומאתו מן התורה ופסול לסיכוך מן התור', ואם אין לו לבזבז טומאתו מדברי סופרים ופסול לסיכוך מדברי סופרים, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף טז.</h2>
שברי כלים, כגון ארוכות המטה וכיוצא בהן, וכן מטלנייות שאין בהן שלש על שלש אע"פ שטהרו מטומאתן פסולין לסיכוך, הואיל והיתה עליהן תורת טומאה מתחלה.
החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, אע"פ שבחטיטתו נמצאו הדפנות עשויין כתקנן והסכך כתקנו הרי זו אינה סוכה, ואע"פ שמתחלה כשהגדיש היה דעתו לכך, שהתורה אמרה [דברים ט"ז] חג הסוכות תעשה לך, וסכך זה אין בו מעשה, אלא בחטיטתו נמצא סכך עשוי מאליו. עשה שם מתחלה חלל טפח במשך שבעה, בין אם עשה אותו החלל למטה סמוך לארץ וחטט מלמטה למעלה, בין אם עשה אותו החלל מלמעלה סמוך לסכך וחטט מלמע' למטה להשלים החלל לעשרה טפחים, כשירה, הואיל ועשה שם חלל טפח הרי יש עשיית הסכך, אלא שאין לו שיעור דפנות כמבואר בקונטרס הראייות. והוא ששם העומרים העליונים לסיכוך, אבל אם הושמו שם ליבש פסולה, שלא נעשה סכך זה לצל, וצריך להתיר העומרים שלא ייפסלו משום חבילין, וכך צריך שיהיה הפסולת מרובה על האוכלין, ואע"פ שנעשה הסכך לצל. ונראה בעיניי, שאם סיכך סכך כשר על גבי תקרת ביתו ולא הניח חלל טפח בין הסכך לתקרה, אע"פ שסלק את התקרה מתחת הסכך ונשאר הסכך לבדו, סוכה זו פסולה היא עד שינענע הסכך לשם סוכה. וכן אם היה הסכך תחת התקרה וסילק התקרה צריך לנענע הסכך לשם סוכה, אע"פ שיש חלל הרבה בין התקרה לסכך, כמבואר בקונט' הראייות.
דפנות הגבוהין מן הארץ שלשה טפחים, אע"פ שיש בהן יותר מעשרה טפחים ומגיעין עד הסכך, פסולין, הואיל ויש אויר בינם לארץ שלשה טפחים ראוי לקפוץ שם הגדי בבת אחת, וכל מחיצה שהגדיים בוקעין בה אינה מחיצה. היה אותו האויר פחות משלשה, הרי הוא כלבוד וכאילו מגיעין עד לארץ, ואע"פ שאינן [מגיעין] מלמעלה עד הסכך, אם היו גבוהין מן הארץ עשרה טפחים רואין כאילו הן עולין ומגיעין עד הסכך [אע"פ שהיה הסכך גבוה מהן יותר מעשרה טפחים], ובלבד שלא יהו נמשכין הדפנות בעלייתן מכנגד הסכך שלשה טפחים, שאף אם היו הדפנות מגיעין עד הסכך והסכך משוך כלפי פנים מתרחק מאצלם שלשה טפחים פסולה.
<h2>דף טז:</h2>
מחצלת ארבעה ומשהו שתלה אותו באמצע הדופן בפחות משלשה סמוך לארץ ובפחות משלשה לסכך שעל גבה, אותן שני האוירין הרי הן כסתומין, ונמצא כל הדופן גבוה עשרה טפחים כשיעורו. ונראה בעיניי שאם היה הדופן סמוך לארץ פחות מג', אע"פ שהיה על גביו אויר שלשה טפחים על פני כולו, אם היה עוד על האויר דופן [גבוה] ארבעה טפחים ומשהו, הרי זה דופן כשר, לפי שהאויר שלמטה הוא כלבוד והאויר שבאמצע הוא בטל ברוב הדופן העומד עליו, והרי הוא כאילו כולו עומד, כמבואר בקונטרס הראייות, וכן ביארנו בהלכות עירובין בפרק ראשון.
<h2>דף יז.</h2>
בית שנפחת גגו באמצעיתו וסיכך על גבי מקום הפחת, וכן [אם סיכך באוירא של חצר וסכך פסול מפסיק בין הסכך הכשר ובין] כתלי החצר או כתלי הבית, אם היה בסכך הפסול רוחב ארבע אמות אפילו מצד אחד פסולה, שהרי הסכך הכשר אין לו שלש דפנות, הואיל ומופלג מאחד מהן ארבע אמו'. היה הסכך הפסול המפסיק בין סכך כשר לכתלים פחות מארבע אמות מכל שלש צדדין כשירה.
הלכה למשה מסיני הוא, שסכך פחות מארבע אמות שהוא סמוך לדופן הרי הוא כדופן וכאילו נעקם ראש הדופן עד הסכך הכשר, ואין יושב תחת דופן עקומה אלא תחת הסכך הכשר.
אויר פוסל בשלשה טפחים וסכך פסול פוסל בארבעה אפילו בסוכה גדולה. כיצד, סוכה שיש לה שלש דפנות והיה באמצע הסכך אויר שלשה או סכך פסול ארבעה טפחים מן הדופן האמצעי עד רוח רביעי שהוא פרוץ כולו, הרי סכך זה נחלק לשני סככים על ידי אויר או סכך פסול שבנתיים, ולפיכך שניהם פסולין, שאע"פ שיש לכל אחד שיעור סוכה לא לזה שלש דפנות ולא לזה שלש דפנות, שאין דופנו שלזה מועיל לזה. היה באמצע הסכך סכך פסול פחות מארבעה ואויר פחות משלשה, אינן מצטרפין לחלק סכך הכשר עד שיהא אויר שלשה או סכך פסול ארבעה.
אויר שלשה פוסל בין באמצע בין מן הצד, שאם היה מפסיק בין הדופן לסכך נעשה דופן זה כאילו אינו. סכך פסול בארבעה אינו פוסל אלא באמצע שהוא רחוק מן הדופן ארבע אמות, אבל מן הצד שהוא קרוב לדופן כבר ביארנו שהסכך פסול שהוא בתוך ארבע אמות שלדופן רואין אותו כאילו הוא דופן עקומה, והסכך הכשר שבינו ובין הדופן [השני] אם יש בו שיעור הכשר סוכה כשר.
<h2>דף יח.</h2>
סכך כשר שהיה בו אויר שלשה טפחים בין באמצע בין מן הצד, אם מיעטו בקנים הראויין לסיכוך הרי זה מיעוט ומצטרף אותו האויר להשלים שיעור הסכך הכשר [לז' טפחים, אבל אם מיעטו בשפודין שאינן ראויין לסיכוך אינו מיעוט ואינו מצטרף להשלים שיעור סכך הכשר], ואפילו היה בכשר ששה טפחים, כמבואר בקונטרס הראייות.
סיכך על גבי האכסדר' שיש לה פצימין כשירה. כיצד, סוכה שיש לה שתי דפנות ובדופן שלישי היא סמוכה לאכסדרה שיש לה פצימין, אותן הפצימין הרי הן כאילו נעשו בשביל הסוכה ועולין לסוכה משום דופן שלישי, ובלבד שיהא בהן שיעור הצריך לדופן השלישי. אע"פ שאין רוחב הפצימין ניכר בתוך חלל הסוכה אלא הן שוין לדופני הסוכה, הואיל והן ניכרין מבחוץ באותו החלל שהאכסדרה [עודפת על חלל הסוכה, הרי הן דופן שלישי לסוכה, לפי שהלחי נראה מבחוץ ושוה] מבפנים נידון משום לחי.
<h2>דף יט.</h2>
פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה. כיצד, קנים שלסכך היוצאין לפני הסוכה ונראין חלוקין מן הסכך, אם היה דופן (אחר) [אחד] מושך עמהן הרי הן כסוכה.
סכך פסול פחות מארבעה, אע"פ שאינו ראוי לחלק הסכך הכשר אינו מצטרף להשלים, שאם לא היה בסכך הכשר שבעה טפחים על שבעה טפחים אין סכך פסול מצטרף עמו להשלימו, הואיל ויש בו משלשה טפחים ולמעלה. הואיל ואינו מצטרף להשלים אין ישנין תחתיו, ואפי' היתה סוכה גדולה שיש בסכך הכשר שיעור הכשר סוכה, אין ישינין אלא תחת הכשר ולא תחת הפסול שיש בו שלשה טפחים. ולפי שטת המורה ומז"ה מותר לישן תחת הפסול שאין בו ארבעה טפחים כשיעור סכך פסול, ואין שטת התלמו' כדבריהם כמבואר בקונטרס הראייות. היה סכך פסול פחות משלשה, ראוי להצטרף ולהשלים שיעור הסכך הכשר אם לא היה בכשר שיעור הכשר סוכה, ומותר לישן תחת הפסול הואיל ואין בו שלשה טפחים. אויר פחות משלשה מצטרף להשלים שיעור הסכך הכשר, בין שהיה באמצע בין שהיה מן הצד, אבל אין ישינין תחתיו.
<h2>דף יט:</h2>
סוכה העשויה כמין צריף, שהיו ראשי הדפנות דבוקין מלמעלה זה בזה ומשפעין ויורדין עד לארץ, או שהטה ראש הדופן וסמכו לכותל, פסולה, לפי שאין לה גג. הרחיק ראש הדופן מן הכותל טפח, אותו טפח הרי הוא כסתום, והרי הוא שוה כעין גג וכשירה. וכן סוכה העשויה כמין צריף, אם הגביה אחד מן הדפנות מן הקרקע טפח, אותו טפח הרי הוא כסתום, הואיל ויש בה טפח זקוף בלא שיפוע כל הסוכה כשירה.
מחצלת העשויה לשכיבה מקבלת טומאה, ואפילו אם נשברה הרי היא כשברי כלים ואין מסככין בה. [והעשוייה לסיכוך טהורה ומסככין בה].
<h2>דף כ.</h2>
מחצלת שלחשיפה ושלגמי, גדולה מסככין בה, מפני שסתם עשייתה לסיכוך, קטנה אין מסככין בה מפני שסתם עשייתה לשכיבה, בין אם ארוגה בין אם גדולה כעין שגודלין הקליעות. מחצלת שלקנים ושלחילף אפי' קטנה סתם עשייתה לסיכוך, מפני שהיא קשה ואינה נוחה לשכיבה. בד"א בגדולה כעין קליעות, אבל בארוגה אפילו שלקנים סתם עשייתה לשכיבה הואיל וקטנה היא. כל אלה לא אמרו אלא במחצלת שאין לה בית קיבול, אבל אם יש לה בית קיבול שעשה לה שפה גבוהה סביבותיה כדי לקבל פירות הניתנין לתוכה שלא יתפזרו, הרי זו מקבלת טומאה ככל כלי קיבול ואין מסככין בה.
<h2>דף כ:</h2>
הישן תחת המיטה בסוכה לא יצא ידי חובתו, שהיא דומה לאהל והרי אוהל מפסיק בינו לבין הסכך. בד"א במטה גבוהה עשרה, אבל אם אינה גבוהה עשרה אינה אהל ומותר לישן תחתיה.
<h2>דף כא:</h2>
הסומך סוכתו לכרעי המטה, אע"פ שהיא מטלטלת על ידי המטה ומעמידה בדבר המקבל טומאה, הואיל וסיככה סכך כשר כשירה.
<h2>דף כב.</h2>
סוכה שהיו עצי הסכך שלה מבולבלין, מהן עולין ומהן יורדין, אם אין בין העולה ליורד שלשה טפחים כשירה, והוא שצלתה מרובה מחמתה כדברי מז"ה. ובדברי המורה אע"פ שחמתה מרובה הואיל ואילו היו הקנים העליונים שוכבין בין התחתונים וסותמין אויר שביניהם היתה צלתה מרובה מחמתה כשירה, וכן נראה בעיניי [עיקר] כמבואר בקונטרס הראייות. היה בין העולה ליורד שלשה טפחים פסולה, ואע"פ שצלתה מרובה, שהרי אויר שלשה מחלק בין העליונים לתחתונים, וסילק את העליונים כמי שאינן, והרי התחתונים חמתן מרובה. בד"א שאין העליונים רחבין טפח, אבל אם היו העליונים כל אחד ואחד רחב טפח הרי הן כעין גג ויורד וסותם אויר שבין התחתונים, ואע"פ שגבוהין יותר מג'. ולדברי מז"ה צריך שיכילו העליונים באויר שבין התחתונים. ולי נראה בין מכילין בין אין מכילין בין סותמין האויר בין אין סותמין, הואיל ויש בגגן טפח הרי הן כיורדין בין התחתונים, והואיל ונעשית סוכה זו בירידתן צלתה מרובה מחמתה כשירה, כמבוא' בקונט' הראייות. סוכה המעובה כמין בית, אע"פ שאין זוהר זהרורי חמה נראין מתוכה כשירה.
<h2>דף כב:</h2>
העושה סוכתו בראש העגלה כשירה. עשאה בראש הספינה, אם יכולה לעמוד ברוח המצויה ביבש' אע"פ שאינה יכולה לעמוד ברוח מצוייה בים כשיר', ועולין לה ביום טוב. עשאה בראש האילן או על גבי הבהמה, כשירה ואין עולין לה ביום טוב, לא על גבי בהמה ולא על גבי אילן. עשה מחיצות למטה וסמך קרקעית סוכתו עליהן ועל האילן, רואין כל שאילו יינטל האילן ויכולה לעמוד עולין לה ביום טוב, ואם לאו אין עולין לה ביום טוב.
<h2>דף כד:</h2>
העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה, והוא שיהיו האילנות חזקים, וקשר וארג הענפים ותקנן בעניין שאין הרוח מנענען, אבל אם היה הרוח מנענען הרי הן כאילו אינן, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח המצויה תמיד אינה מחיצה. עושה אדם חבירו דופן לסוכה וכן שאר בעלי חיים, ואין עושין דופן לכתחלה ביום טוב, אלא אם נפל דופן סוכתו קורא את חבירו כמתכוין לדבר עמו וסומך עליו משום דופן עד שיאכל, הואיל ונעשה דופן שלא מדעתו מותר, כמו שמבואר בפרק מי שהוציאוהו [ערובין מ"ד ע"א]. ואם עשאה (דופן) לבהמה [דופן] לסוכה, צריך לארוג כעין דופן בין רגלי' שלא יהא אויר שלשה טפחים תחתיה.
<h2>דף כה.</h2>
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, כגון ההולך לפדיון שבויים או להקביל פני רבו וכיוצא בזה, וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה. ונראה בעיניי, שאם היה יכול לקיים שתיהן חייב, שהרי היושב בסוכ' אינו יכול לפטור עצמו מקרית שמע ומן התפילין. וכן העוסק בתורה אינו יכול לפטור עצמו מן התפילי' אלא אם כן גורם לו להתבטל מתלמודו, כמבואר בקונט' הראייות.
חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה, ואפילו חש בעינו ואפילו חש בראשו שהוא דבר שאין בו סכנה.
<h2>דף כה:</h2>
אבל חייב בסוכה, וכן חייב בכל המצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין שנקראו פאר ואין מניחן ביום ראשון.
החתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעת ימי המשתה, לפי שאוכלי' ושותין ושמחין עם החתן בחדר חופתו, וצער הוא לחתן לעשות חופתו בסוכה שהוא מקום דחוק. וכן הן פטורין מן התפ' ומן התפילין וחייבין בקרית שמע, שאינו צריך כונה אלא בפסוק ראשון.
<h2>דף כו.</h2>
כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העסוקין במלאכת שמי', ואפילו מוכרי תכלת, פטורין מקרית שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה, שלא ייבטלו מעסק המצוה.
הולכי דרכים ביום, פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה, פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. וכן שומרי העיר ביום פטורין ביום וחייבין בלילה, ושומרי העיר בלילה פטורין בלילה וחייבין ביום. שומרי גנות ופרדסים פטורין בין ביום בין בלילה, שאם יעשה השומר סוכה יכיר הגנב מקום שישן בו ויבא לגנוב מצד האחר, לפיכך אם היה כרי שלפירות וכיוצא בו חייב לעשות שם סוכה.
מצטער פטור מן הסוכה, הוא ולא משמשיו. ומז"ה מפרש מצטער שתפשתו חלשות כמעט ואינו בריא כבתחלה, אלא שאינו דומה לחולה הצריך רפואה. ולי נראה שאפילו אם היה בריא כבתחלה ומצטער בריח העשבים או מפני היתושים או מפני השרב או מפני הגשמים והרוח וכיוצא בהן, הרי זה מותר לו לישן חוץ לסוכה, כמבואר בקונטרס הראייות. וכך היא שטת המורה, שלא אמרה תורה לישב בסוכה אלא כעין דירתו, וכשם שאם היה מצטער בדירתו יוצא באויר שהוא נוח לו אף בסוכה כן.
אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, ואפילו אכל פת כביצה הרי זו אכילת עראי, כמבואר בקונטרס הראייות. אכילת קבע שהיא יותר מכביצה אינו אוכל אלא בסוכה, בד"א בפת או במיני תרוגימא שהן מיני קטנייות ומיני פרפריות, אבל פירו' אע"פ שאוכלן אכילת קבע ואע"פ שאוכל עמהם פת אכילת עראי, אוכלן חוץ לסוכה, כמבואר בקונטרס הראייות. ואם בא אדם להחמיר על עצמו שלא לטעום דבר חוץ לסוכה מחמיר, ואין חוששין מפני שנראה כמתייהר. אסור לישן חוץ לסוכה [אפילו] שינת עראי [ש]פעמים שאדם מעביר עצמו בשינת עראי והרי היא כשינת קבע.
<h2>דף כז.</h2>
העושה סוכה לעצמו מברך עליה בשעת עשייתה בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. היתה עשויה ועומדת, אם יכול לחדש בה דבר מברך שהחיינו, ואם לאו מברך שתים כשנכנס לישב בה אקב"ו לישב בסוכה ושהחיינו. ואם בירך שהחיינו בשעת עשייתה או בשעה שחידש בה דבר אינו מברך בכניסתו אלא לישב בסוכה בלבד. וכן בכל שעה שנכנס לישב בה כל שבעת ימי החג מברך לישב בסוכה, כדרך שמברך על התפילין כל שעה שמניחן אפילו כמה פעמים ביום. בלילי יום טוב הראשון מוטב לסדר ברכות הללו על הכוס שלקידוש, מברך בתחלה על היין, ואחר כך על היום, ואחר כך לישב בסוכה, ואחר כך אומ' שהחיינו. ואם בירך בכניס' לישב בסוכה [ו]שהחיינו, כשבא לקדש על הכוס מברך עוד שהחיינו על היום. ורבינו משה אומר שצריך לברך לישב בסוכה קודם שישב. ולי נראה שאין חילוק בין יושב לעומד, ואם רצה לברך אחר שישב מברך, ועניין זה כולו בפרק לולב וערבה [מ"ו ע"א].
כשם שמצוה לוכל מצה בלילי יום טוב הראשון שלפסח, כך מצוה לוכל בסוכה בלילי יום טוב הראשון שלחג. ונראה בעיניי שצריך לוכל שם אכילת קבע שלפת או שלמיני תרוגימא, כמבואר בקונטרס הראייות. אבל שאר אכילות כל ימי החג רשות היא, אם רצה לוכל אכילת קבע אוכל בסוכה, אם רצה שלא לוכל אינו אוכל.
<h2>דף כז:</h2>
הרוצה לעשות סוכה בחולו שלמועד ולהניח סוכתו הראשונה ולצאת בזו הרשות בידו. וכן כל ימי החג אם רצה אוכל בסוכה אחת וישן בסוכה אחרת.
סוכה שאולה כשירה, סוכה גזולה פסולה, והוא שגזל סוכה המטלטלת, כגון שגזל עגלה או ספינה שסיככו על גבה, אבל אם גזל סוכה המחוברת לקרקע, כגון שתקף את חבירו והוציאו מסוכתו וישב בה, וכן העושה סוכתו ברשות הרבים אע"פ שגזל את הרבים, [קרקע] אינה נגזלת ולעולם בחזקת בעליה עומדת, והרי היא כסוכה שאולה וכשי'. וכן אם גזל עצים וסכך בהן, או קורות וסכך על גבן כשירה, לפי שתקנת חכמים היא שאין לו לנגזל אלא דמי עציו וקורותיו, והרי הסוכה שלו. אחר שבעת ימי הסוכה חייב להחזיר הקורה בעינה, שאינה קנויה לו אלא בימי הסוכה. ואם חברה בעינו הרי היא קנויה לו, ואפילו לאחר שבעה, ואינו נותן לו אלא דמיה, וכל זה מבואר בפרק שלפנינו [ל"א ע"א].
חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, והוא שיכול לחזור ביומו, שאינו ראוי לעמוד ברגל חוץ לביתו, שנאמ' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך.
<h2>דף כח.</h2>
נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה. טומטו' ואנדרוגי' חייבין מספק. עבדים משוחררין והגרים חייבין כישראל. קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות, ואי זה הוא קטן שאינו צריך לאמו כל שנפנה ואין אמו מקנחתו, והוא כבן ארבע או כבן חמש שנים לפי חורפתו, ואם לא היה אביו בעיר אפילו בן שש צריך לאמו ופטור, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף כח:</h2>
כל שבעת ימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי, שנ' [ויקרא כ"ג] בסכת תשבו [שבעת ימים, תשבו] כעין תדורו, כמו שנאמ' [דברים י"ז] וירשתם אותה וישבתם בה. כיצד, היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה. כלי אכילה, כגון קערות וקדירות שאכל בהן, ראויין לעמוד חוץ לסוכה, וכן הכד והדלי. אבל כלי שתייה מניחן בסוכ'. וכן הנר בזמן שהסוכה גדולה, אבל בסוכה קטנה מדליק את הנר חוץ לסוכה. אוכל ושותה בסוכה, ומטייל בסוכה, ומשנן תלמודו בסוכה. ואם בא לעיין ולדקדק בתלמודו מעיין חוץ לסוכה, שאין אדם יכול לכוין דעתו במקום צר ודחוק. וכן נראה בעיניי, שהתפלה שצריכה כונה יכול להתפלל חוץ לסוכה, אבל קרית שמע קורא בסוכה. ואם היה לו בית הכנסת בעירו מניח סוכתו והולך לו בבית הכנסת, שכן בשאר ימות השנה מניח דירתו וקורא קרית שמע בבית הכנסת.
ירדו גשמים בסוכה, עד שראויין לקלקל מקפה שלגריסין העומדת שם, הרי זה מותר לו לירד מן הסוכ' ולפנות כליו משם. (ואם) [ואדם] שהוא אסטנס [ומצטער], אפי' ברוח (הנמשכת) [המנשבת] הרי זה רשאי לירד מן הסוכה. ירד לוכל בביתו מפני הגשמים ופסקו, אין מטריחין אותו לעלו' בסוכה עד שיגמור סעודתו. וכן אם ירד לישן בביתו מפני הגשמים ופסקו, אין מטריחין אותו לעלות בסוכה עד שיקיץ מאליו לאחר עלות השחר.
<h2>דף כט.</h2>
גשמ' היורדי' בחג למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו, כלומר אי אפשי בשמושך. בזמן שהמאורות לוקין סימן רע לשונאיהן שלישראל, מפני שמלומדין במכותיהן, משל לסופר שנכנס בבית הספר ורצועה בידו, מי ידאג מי שרגיל ללקות. בשביל ארבעה דברים ממונם שלבעלי בתים נמסרין למלכות, על מלוה ברבית, ועל מאחר שטרות פרועין, ועל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, ועל פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין. ובשביל ארבעה דברים ממונם שלבעלי בתים יורד לטמיון, על עושקי שכר שכיר, ועל כובשי שכר שכיר, ועל פורק עול מצוארו ונותנו על גבי חבירו, ועל גסי הרוח כנגד כולם.
<h2>דף כט:</h2>
היה אחד מהן גזול או שאול, ביום הראשון פסול, שהתורה אמרה [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם ביום הראשו', וזה הואיל ואינו שלו אין אני קורא בו לכם. ונראה בעיניי שאפילו אם גזלו או גנבו מן הגוי ולא נתייאש הגוי ממנו, הואיל ויכול להוציאו ממנו בדיינין אין אני קורא בו לכם ופסול, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף ל.</h2>
הלוקח לעצמו אחד מן המינין הללו משדה הגוים הרי זה לא יתלשנו הוא בעצמו, לפי שסתם גוים גזלנים וחומסין ומשיגי גבול הן, ושמא הוא או אבותיו גזלוהו לאותו האילן, וקרקע אינה נגזלת אלא הרי היא בחזקת בעליה לעולם, ונמצא התולש כאלו הוא בעצמו גזלו מן הבעלים הראשונים, והרי הוא גזול בידו ופסול. תלשו הגוי ונתנו לישראל, או שתלשו הישראל ונתנו לישראל אחר, הרי זה המקבל קונה אותו בייאוש ושינוי רשות, וקורא אני בו לכם ביד המקבל. ונראה בעיניי שלא נאמר כן אלא במקומות שהיו שם רוב ישראל, כגון ארץ ישראל ובבל וכיוצא בהן, אבל מקומות שלא היו שם רוב ישראל מעולם אין חוששין שמא נגזלה אותו שדה מישראל, ואפי' אם נגזלה מן הגוי הואיל ונתייאש אותו הגוי הנגזל הרי היא הפקר ביד ישראל זה התולשו משם, ויצא בו ידי חובתו אע"פ שהוא עצמו תלשו, כמבו' בקונטרס הראייות.
<h2>דף לא.</h2>
צותה תורה על ארבעת מינין שבלולב, שנ' [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. מפי הקבלה אמרו [ל"ה ע"א], פרי עץ הדר זה אתרוג. כפות תמרים זה הוא ענף מענפי הדקל הפנימים שהם בתוך לבו שלדקל, והוא הנקרא לולב, וזה הוא לשון כפות שכן דרכו להיות עליו כפותים, ולא ענפים החיצונים הנקראים חרייות שעליהן מפורדין. ענף עץ עבות זהו הדס, שעליו עולין שלשה שלשה בכל קן וקן, ודומין לקליעה מעשה עבות. ערבי נחל זו ערבה שדרכה להגדל בנחל. ארבעה מינין הללו אין פוחתין מהן ולא מוסיפין עליהן, לא מצא אתרוג לא יביא פריש או רמון ולא דבר אחר. וכל אחד ואחד חייב בהן, שנ' ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד.
<h2>דף לא:</h2>
ארבעה מינין שבלולב צריך שיהא כל אחד מהן הדר, לפיכך אם היו כמושין כשרין יבשין פסולין, לפי שאין יבש הדר. ובשעת הדחק לולב היבש כשר, וכן כל הנפסלין מפני שאינו הדר, אחד לולב ואחד שאר כל המינין כמבוא' בקונטרס הראייות. היה אחד מהן שלאשרה שהיתה בימי משה, שנ' עליה [דברים י"ב] ואשריהם תשרפון באש, פסול, הואיל והוא עומד לשריפה הרי הוא כשרוף, וכאילו שיעורו כתות ובטל. וכן אם היה אחד מהן שלעיר הנדחת. היה אחד מהן שלאשרה שבזמן הזה, או שלע"ז שלגוי, לכתחלה לא יטול, ואם נטל יצא, לפי שיכול לבטלו הגוי, והרי הוא מותר ואינו עומד לשריפה. ונראה בעיניי שלא נאמר כן אלא בשאר הימים, אבל ביום הראשון אם נטל לא יצא, לפי שאין אני קורא לכם בע"ז שלגוי, כמבואר בקונטרס הראייות. היה אחד מהם שלאשרה או שלע"ז שלישראל או שלע"ז שלגוי ובא לרשות ישראל, הרי הן כאשירה שבימי משה שאין ניתרין בביטול ואפילו בשאר הימים פסול, וכן אם היה אחד מהם תקרובת ע"ז, כמבואר בקונטרס הראייו'.
<h2>דף לב.</h2>
לולב שנקטם ראשו פסול, נסדק ראשו כשר, ואם נסדק כהמנק, והוא כלי שראשו מפוצל ודומה לשני ראשין, פסול. לולב כפוף פסול. היה עקום ודומה למגל ועקמומיתו נוטה מלפניו או מצדדיו פסול, מאחריו כשר, שדרכו להיות עקום מאחריו. היה קווץ שיש לו עוקצין כמין קוצים פסול. נתקשה ונפרדו עליו ביותר עד שנעשה כחרייות שלדקל, פסול. ואם התחיל להתקשות קצת ודומה לחריות אבל לא נתקשה כחרייות עצמן כשר. נפרדו עליו כשר, ומצוה לאוגדו שיהיו עליו כפותין, כדי להדר מצוה ולנאותה. וחייב אדם להוסיף משום הידור מצוה עד שליש. כיצד, מצא לולב נאה בשלש ולולב שאינו נאה בשנים, אע"פ שהוא כשר, יקח הנאה בשלש, וכן בשאר כל המצוות, שנ' [שמות ט"ו] זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, עשה סוכה נאה, ציצית נאה, כתוב לפניו ספר תורה לשמה בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכרכהו בשיראין נאין, וזה מבואר בפרק ר' אליעזר דמילה [קל"ג ע"ב]. ואם בא להוסיף יותר משליש להדר המצוה מובטח לו שמשלמין לו מן השמים, כמו שמבואר בבבא קמא בפרק ראשון [ט' ע"ב]. נפרצו עליו, שנעקרו מן השדרה ולא נתלשו לגמרי, פסול. דרך העלין שבלולב להיות כפולין, וגב העלה המתאים שני צדי העלה מאחריו והוא הנקר' תיומת, ניטלה אותה התיומת הרי הוא חסר ופסול, וכן אם נחלקה התיומת פסול. ונראה בעיניי שאפי' אם ניטלה התיומת שלעלה אחד או שנחלקה, אם אין מאותו העלה ולמעלה שיעור בלולב הרי הוא לולב חסר ופסול. וכן אם נסדקה רוב השדרה הרי הוא לולב חסר כנחלקה התיומת, ואע"פ שלא היה ראשו מפוצל פסול, כמבואר בקונ' הראייות. לולב שעולין עליו אחד אחד, שלא היו כפולין, או שלא היו לו עלין אלא מצד אחד וצדו השיני חלק, פסול. לולב שעליו קצרין ומרוחקין זה למעלה מזה, אם היה ראשו שלזה מגיע לצד עיקרו שלזה כשר, ואם לאו פסול.
<h2>דף לב:</h2>
שיעור הדס וערבה שני טפחים וחצי, ושדרו שללולב שלשה טפחים ושליש, חוץ מן העלין שבראשו, כמבואר בקונטרס הראייות. היו פחותין מכן פסולין. ושיעור הטפח ארבע אצבעות בגודל.
הדס שעולין עליו שבע' שבע', אע"פ שנשרו מהן ארבעה עלין מכל קן וקן כשר, מפני שעבותו קיימת. היו עליו שנים שנים ועלה שלישי למעלה מהן כמעט ויורד ושוכב על השנים, הרי זה פסול, שלא ייקרא עבות עד שיהיו שלשה עלין בקן. יבשו עליו, או שנשרו ונשתיירו בו שלשה עלין לחין [כשר], ובלבד שיהיו בראשו שלבד. ואע"פ שנקטם ראשו כשר, מפני שעליו חופין קטימתו. נפרצו עליו פסול.
<h2>דף לג.</h2>
[ארבעה] מינין שבלולב מעכבין זה את זה, ואם חסר אחד מהם הרי השלשה כאילו אינם, לפי שארבעתן מצוה אחת [הם], ואם נטלן בזה אחר זה יצא. אבל מצוה לאוגדן משום נויי מצוה, ואינו אוגד האתרוג עמהם, אלא נוטל פרי עץ הדר לבדו ואוגד יחד כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, כמו שכתובין בתורה. ומצוה לקושרן קשר גמור, כמו שביאר המורה, ובכל דבר יכול לקושרן, ואפילו בדבר שאינו מינן. אם לא קשרן מערב יום טוב אסור לעשות ביום טוב קשר שלקיימא, אלא קושרן על ידי עניבה.
<h2>דף לג:</h2>
היו ענביו מרובות מעליו, אם היו ירוקין כשר, ואם היו אדומין או שחורין, הואיל ואין מראיהן דומה למראה העלין הרי זה פסול, ואם מיעטן כשר. ואין ממעטין אותן ביום טוב כדי להכשירו, מפני שהוא כמתקן כלי, ואם היה לו הדס אחר למצותו מותר ללקט ענביו שלזה לאכילה. הדס שהשחירו ענביו מערב יום טוב, ועבר ומיעטן [ביו"ט] כשר. השחירו ענביו ביום טוב ומיעטן, הרי זה ספק בתלמוד, לפי שהיה ראוי למצוה ביו"ט עד שלא השחירו, ומשהשחירו נדחה ויש לומר דבר שנראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה וספיקו אסור.
ערבה שדרכה ליגדל בנחל, אע"פ שהיתה גדילה בשדה או (אין) בין ההרים כשירה. צפצפה שדרכה ליגדל בין ההרים, אע"פ שנמצאת גדילה בנחל פסולה. אי זו היא ערבה ואי זו היא צפצפה, ערבה קנה שלה אדום עלה שלה משוך ופיו חלק, צפצפה קנה שלה לבן עלה שלה עגול ופיו דומה למגל שהוא מלא פגימות. הערבה היו קורין לה בבבל חילפא, ויש מין אחר שהיו קורין לו חילפא גילא, ואע"פ שפיו דומ' למגל, מין ערבה הוא וכשר. ואם היה פיו דומה למסר שאין פגימותיו נוטין לצד אחד כפגימות המגל, פסול, לפי שאין זה ממין ערבה. ויש אומרין שהמגל פגימותיו דקין והמסר פגימותיו גסין. ערבה שנפרצו עליה פסול', נקטם ראשה פסולה. נשרו מקצת עליה כשירה. ונראה בעיניי שאע"פ שלא נשתייר אלא עלה אחד בבד אחד כשירה, והוא שיהיה אותו העלה בראשו שלבד, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף לד:</h2>
כמה נוטל מהם, לולב אחד, ואתרוג אחד, ובד אחד שלהדס, ובד אחד שלערבה, ואם בא להוסיף בהדסין וערבין מוסיף. וטוב להוסיף עליהן, שדרכן להשיר עליהן, ושמא יפסלו, ועוד נויי מצוה היא שיהיה הלולב מסובב בהדסין ובערבות, אבל אתרוג אחד ולולב אחד אין מוסיפין עליהן.
אתרוג שלערלה או שלתרומ' טמאה או שלטבל פסול, לפי שאין בו היתר אכילה. ומז"ה פוסל אפילו בערלת חוצה לארץ. ולי נראה שערלת חוצה לארץ יש בה היתר אכילה, שהרי יכול להאכילה לכתחלה לחבירו שאינו מכיר בה, ולא אמרו אתרוג שלערלה פסול אלא בערלת ארץ ישראל. אבל נראה בעיניי שאין פסולו אלא ביום טוב הראשון בלבד, הואיל (ויש) [ואין] בו היתר אכילה אין אני קורא בו לכם, אבל בשאר הימ' כשר, כמבואר בקונטרס הראייות. אתרוג שלדמאי כשר, שלתרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר, שיש בו היתר אכילה לכהנים טהורים. וכן שלמעשר שיני בירושלם לא יטול, ואם נטל כשר. עלתה חזזית על רובו פסול. על מיעוטו, אם היה במקום אחד כשר, אם היה בשנים או בשלשה מקומות הרי זה דומה לאתרוג המנומר ופסול, [ואם עלתה על חוטמו אפי' כל שהוא פסול] וחזזית היא כמין אבעבועות דקות, והיא עולה במחובר לקרקע, אבל העולה בתלוש אינו אלא מחמת יובש וכמישות וכשר, כמו שביאר מז"ה. שיעור היובש לא נתפרש. ונראה בעיניי שאינו פסול עד שייבש כולו, ואם יבש מקצתו הרי הוא כמוש וכשר, כמבואר בקונטרס הראייות. נטלה פטמתו, והוא הדד שבראש האתרוג כעין פטמא שלרמון, פסול. נטלה בוכנתו, והוא עקרו שלעוקץ הנתון בתוך הגומא שלאתרוג, פסול, כדברי רבינו יצחק ורבינו משה, והמורה ומז"ה מכשירין, וכדברי הפוס[לים] נראה לי, כמבואר בקונטרס הראייות. [ניטל עוקצו ולא ניטל עיקרו שבתוך הגומא, כשר.
נסדק פסול. נקב נקב מפולש בכל שהוא פסול, ושאינו מפולש אם היה רחב כאיסר שהיא מעה קטנה פסול, [פחות מכן כשר ו]אע"פ שאין חסרון בנקב זה, כגון שנעץ בו מחט או יתד עבה, כדברי המורה. אבל מז"ה אומר שלא נאמר כן אלא בנקב שיש בו חסרון, וכדברי המורה נראה לי, שהנקב פוסל בלא חסרון, כעניין שביארנו, והחסרון פוסל בלא נקב, ואפילו אם חסר כל שהוא, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף לה:</h2>
אתרוג שנקלף ממנו בקרום העליון כקרום התמרה, אע"פ שלא חסר פסול, ואם נשתייר מקצתו שלא נתקלף כשר, כמ' בקו' הר'].
<h2>דף לו.</h2>
אתרוג תפוח, שנפל במים ונתנפח פסול. אתרוג סרוח מבחוץ פסול, נרקב ונימוח מבפנים ומבחוץ היה שלם, הרי זה ספק בתלמוד וספיקו אסור. היה כבוש או שלוק, או שהיה מראהו לבן, או שהיה מנומר, או שהיה עגול כמין כדור, או שגדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת, פסול. ואם עשאו כברייתו אע"פ שעשאו כמין דפין דפין כמין אבטיח כשר. אתרוגים הדבוקין זה בזה כתאומים כשרים. אתרוג הכושי, והוא שבא מארץ כוש, שאתרוגיהם שחורים, כשר לבני בבל הקרובים להם ורגילי' באתרוגיהן, ופסול לבני ארץ ישראל. אתרוג הדומה לכושי, שגדל בשאר ארצות ודומה לאתרוג הגדל בארץ כוש, שהוא שחור, הרי זה בעל מום ופסול אף לבני בבל, וכך היא שטת המורה. ורוב המפרשין מחלקין לבני בבל בין אתרוג השחור הרבה לאתרוג השחור מעט, ופתרון המורה עקר, כמבואר בקונטרס הראייות. כל הפסולין מפני המומין שביארנו אפילו בשאר הימים הן פסולין, לפי שאינן הדר, כמבואר בקונטרס הראייות.
אתרוג הבוסר כשר, והוא אתרוג קטן כאגוז, פחות מכאגוז פסול. ואם היה ירוק ככרתן פסול, ואפי' אם הוא גדול. ורבינו יצחק ומז"ה פוסלין אתרוג קטן פחות מכביצה, ואין שטת התלמוד כדבריהם, כמבואר בקונטרס הראייות. אתרוג הגדול הרבה אפילו אם צריך לישא אותו על כתיפו כשר.
<h2>דף לו:</h2>
אתרוג שנקבוהו עכברים, אע"פ שהוא נקוב וחסר הרי זה הדר, ובשאר ימים כשר, ואינו פסול אלא ביום טוב הראשון, שנטילתו מן התורה וצריך שתהא לקיחתו תמה בלי חסרון.
<h2>דף לז.</h2>
נטלן על ידי סודר יצא, לפי שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. נתנו בכלי ונטלו לא יצא, שלא הכשירו לקיחה על ידי דבר אחר אלא דרך כבוד, אבל על ידי כלי דרך בזיון הוא. אע"פ שנשרו עלי ההדס או הערבה או עלי הלולב בתוך האגודה וחוצצין בין המינין, אין חציצתן חציצה, לפי שמין במינו אינו חוצץ. אבל אם היו בתוך האגודה עלין שלשאר מינין חוצצין. וגם [אם] היה האגד משאר המינין חוצצין בין ידו למינין. וצריך לשייר בית יד לאחוז שם בלא חציצה, ואע"פ שהסודר אינו חוצץ בין ידו לאילו המינין, לפי שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. ואפילו אם נטל כל מין ומין בפני עצמו יצא. עלין שלשאר המינין חוצצין בין ידו להן, שאין דרך לקיחה על ידי עלין אלא דרך חציצה [היא] כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף לז:</h2>
[אתרוג של מצוה אע"פ שאסור באכילה מותר להריח בו, שלא הקצהו אלא מאכילה בלבד]. הדס שלמצוה הואיל ואינו ראוי לאכילה מן הריח הוקצה ואסור להריח בו. הדס במחובר מותר להריח בו בשבת, אתרוג במחובר אסור להריח בו בשבת, שמא יאכל אותו.
ומצוה שיטול אגודה שלשלשת המינין בימינו (וההדס) [והאתרוג] בשמאלו.
כיצד מברך עליהן, אקב"ו על נטילת לולב, הואיל ומינו גבוה על כולם נקראין על שמו, וכולן נקראין מצות לולב, ואפילו בשאר הימ' שאין נטילתו מן התורה מברכין עליו. העושה לולב לעצמו מברך עליו בשעה שמתקנו מערב יום טוב שהחיינו. וכשנטלו ביום טוב מברך על נטילת לולב בלבד. ואם לא בירך שהחיינו מערב יום טוב בנטילתו [הראשונה], מברך עליו [שתים, על] נטילת לולב ושהחיינו.
ואע"פ שיוצא בו בנטילתו מצוה להניפו ומנענע בו. כיצד הוא עושה מוליך ומביא כנגד ארבע רוחות העולם, [מעלה ומוריד כנגד השמים והארץ, כלומר שמצוה היא לשם אדון כל העולם], ובשעה שמוליך צריך לנענע שלשה פעמים בהולכה, וכן בהבאה וכן בעלייה וכן ביריד', וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ג ה"ח]. כל מי שיש לו לולב לעצמו נוטלו בידו עד שהוא קורא בו את ההלל, וכשהוא מגיע בהודו לה' כי טוב שבתחלת הפרק ושבסוף הפרק מנענע כעין שביארנו, וכן באנא ה' הושיעה נא.
<h2>דף לח.</h2>
מצות נטילת לולב ביום ולא בלילה, ומצותו מהנץ החמה, ואם נטלו משעלה עמוד השחר יצא. לא נטלו שחרית יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. מי שבא בדרך ואין בידו לולב, כשיכנס לביתו יטול על שולחנו ומפסיק סעודתו אם אין שהות ביום.
מי ששמע קריאת ההלל מעבד או מאשה או מקטן, לא יצא עד שיענה אחריהן [כל] דבר ודבר שהן אומרין, ואמרו חכמים תהא לו מארה לגדול שלא למד ובא לו לצאת בקריאת עבד אשה וקטן. היה שומע מן הגדול אינו צריך לענות מה שהוא אומר [אלא] על כל דבור ודיבור שזה [קורא] השומע עונה אחריו הללויה. [ומצוה לענות גם כן ראשי פרקים]. ונראה בעיניי שאם היה קטן שהגיע לחנוך הרי הוא מוציא את הרבים כמו הגדול, שכל דבר שהוא מדברי סופרים קטן שהגיע לחנוך מוציא את הרבים ידי חובתן, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק מי שמתו. שתק מתחלה ועד סוף ולא ענה אחריו כלום יצא, הואיל ונתכון לשמוע מן הגדול הקורא, ששומע כעונה, אלא שמצוה מן המובחר לענות, שנ' [משלי י"ד] ברוב עם הדרת מלך, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלמעלה. וכן המתפללין בציבור ושליח ציבור אומר קדיש או ברכו או קדושה ישתקו מתפלתם וישמעו בכונה, והרי הן כעונין, ולכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתם, כמו שביאר המורה בפרק שלמעלה.
מקום שנהגו לכפול יכפול, לפשוט יפשוט, הכל כמנהג המדינה. והמנהג לכפול הוא מאודך ה' ולמטה, לפי שכל הפרק הזה דבריו כפולין, ומאודך ולמטה אין דבריו כפולין. מקום שנהגו לברך אחריו יברך. בד"א לאחריו, אבל לפניו בכל מקום מצוה לברך, שכל המצוות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן, ועניין זה [מבואר] בפרק שלמעלה. ושליח ציבור היורד לפני התיבה בתפלת שחרית הוא מקרא את ההלל אחר שגמר תפלתו, כמו שמבואר בפרק אחרון שלראש השנה [ל"ב ע"ב].
<h2>דף לח:</h2>
מנהג נהגו חכמים הראשונים בקריאת ההלל, ששליח ציבור פותח ואומר הללויה והציבור עונין אחריו הללויה, ואחר כך הוא אומר הללו עבדי ה' והצי' עונין הללויה, ואחר כך קורין עמו עד שהוא מגיע בהודו לה'. הגיע בהודו לה' הצבור שותקין ושליח ציבור אומר הודו לה', והציבור עונין אחריו הודו לה', וקורין עמו עד שמגיע באנא ה' הושיעה נא. הגיע באנא ה' הושיעה נא הוא אומר אנא ה' הושיעה נא [ועונין אחריו אנא י"י הושיענא], ועוד הוא אומר אנא י' הצליחה נא והן עונין אחריו אנא ה' הצליחה נא. ועוד אומר ברוך הבא והן עונין אחריו בשם ה', וכן ביאר המורה. והקורא ברוך הבא ואחר כך בשם ה' וכן האומר [אמן] יהא שמיה רבא ואחר כך מברך, אין חוששין בו משום הפסקה, שאינו אלא כאדם שגומר דבריו, וכן כל הדומה לזה.
<h2>דף לט.</h2>
במקום שהשביעית נוהגת אין לוקחין אתרוג שלשביעית ולולב שלשביעית מעם הארץ, לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ.
<h2>דף מא.</h2>
בזמן שהיה בית המקדש קיים היה לולב ניטל במקדש שבעה ימים, ובכל העיר היה ניטל יום ראשון בלבד, שלא אמרה תורה שבעת ימים אלא לפני ה'. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל שבעה בכל מקום, זיכר למקדש.
<h2>דף מא:</h2>
הנותן לולבו ושאר המינין במתנה לחבירו ביום הראשון, אע"פ שלא נתנו אליו במתנה גמורה אלא על מנת להחזיר, הרי זו מתנה והרי הוא קנוי לו עד שיצא בו, [והוא שהחזירו לבעליו לאחר שיצא בו], אבל אם לא החזירו הואיל ולא קיים תנאו הרי הוא כגזול בידו ופסול, שהרי לא ניתן (לא) [לו] אלא על מנת שיחזירהו. האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית, נטלו אחד מהן ויצא בו, אם יכול לאוכלו ואין אחין מקפידין עליו הרי הוא כשלו ויוצא בו, ואם היו אחין מקפידין עליו אינו יוצא בו ביום הראשון, ואע"פ שיש לשאר אחיו פרישין ורימונים כנגד אתרוגו שלזה, עד שיקנו אתרוג לכל אחד ואחד, כמבואר בקונטרס הראייות, וכך היא שטת מז"ה בפרק יש נוחלין [קל"ז ע"ב]. ונראה בעיניי שלא נאמר כן אלא (ה)[ב]אחין שקנו בתפוסת הבית, אבל שאר השותפין אע"פ שאין מקפידין זה על זה אין יוצאין בראשון באתרוג שלשותפות עד שיתן אחד חלקו במתנה לחבירו בפירוש, וכן בשאר כל המינין. וכן בני הכנסת שקנו אתרוג או לולב בשותפות אינן יוצאין בהן עד שיתנו חלקם בפירוש למי שרוצה לצאת בו, כמבואר בקונטרס הראייות. וכל אלה לא אמרו אלא ביום הראשון, אבל בשאר הימים אפילו גזל לולב מחבירו כשר לצאת בו, שלא אמרה תורה לכם אלא ביום הראשון בלבד. ונראה בעיניי שלא נאמר יום ראשון אלא לבני ארץ ישראל, שאין להם יום טוב אלא יום אחד בלבד, אבל בני הגולה שעושין יום טוב שני ימים מספק כל הפסול בראשון פסול בשיני, כמבואר בקונט' הראייו'. ביום הראשון אסור להקנות לולב לקטן, שהקטן קונה ואינו יכול להקנות, וכשבא להחזירו לבעליו או להקנותו לאחרים זה הקונה מידו אינו קנוי לו ואינו יוצא בו, וזה מבואר בפרק שלפנינו [מ"ו ע"ב]. והמורה ומז"ה אומרין שאין הקטן קונה אלא מדברי סופרים. ולי נראה שהוא קונה מן התורה כשאחרים מקנים לו, ואינו יכול להקנות מן התורה, אבל יכול להקנות מדברי סופרים כמבואר בקונטרס הראייות, ושטת רבינו משה כדבריי. ונראה בעיניי שאם רצה אדם לומר כל מי שיגיע לולבי בידו היום יהיה בידו מתנה על מנת להחזיר חוץ מן הקטן, הרשות בידו, וכל אחד יוצא בו ובלבד שיחזירהו לבעליו.
כך היה מנהגן שלאנשי ירושלם, אדם יוצא מביתו לולבו בידו, נכנס לבית הכנסת ומתפלל לולבו בידו. בא לקרוא בתורה ולפרוש את כפיו מניחו על גבי קרקע, הלך לבקר את החולים ולנחם האבלים לולבו בידו, נכנס לבית המדרש נותנו ביד עבדו או ביד בנו או ביד שלוחו ומחזי' לביתו, להודיעך כמה היו זריזין במצוות. לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל, וסכין וקערה ומעות וככר הרי אלו כיוצא בהן, אבל הלולב רשאי לאחוז אותו כשמתפלל הואיל ויש מצוה בנטילתו אינו טרוד בשמירתו ואפשר לכוין את לבו בתפלה.
<h2>דף מב.</h2>
אין נוטלין את המינין הללו אלא דרך גדילתן, שיהו עקריהן למטה כנגד הקרקע וראשיהן למעלה כלפי האויר, ואם נטלן הפוכין שראשיהן למטה ועקריהן למעלה לא יצא, שכל המצוו' כולן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן. המינין הללו משנטלן והגביהן ממקומן יצא שזו היא לקיחה האמורה בתורה, לפיכך מברך עליהן ואחר כך נוטלן, או נוטלן הפוכין שלא כדרך גדילתן ומברך ואחר כך מחזירן כדרך גדילתן [ויוצא בהן] לפי שכל המצוות כולן אין מברכין עליהן אלא קודם עשייתן. ונראה בעיניי שאפילו אם נטלן כדרך גדילתן ואחר כך בירך עליהן, אם לא נתכון לצאת עד שיברך הרי ברכה זו קודמת לעשיית המצוה, שאין עשיית המצוה עד שיתכוין לה, כמבואר בקונט' הראיו' בהלכה ראשונה שלפסחים.
נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הלולב. קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות. מקבלת אשה לולב מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת אותו למים ביום טוב כדי שלא יכמוש, וכן מוסיפין עליו מים ביום טוב, ובחולו שלמועד רשאין להחליף ממיו.
<h2>דף מב:</h2>
אע"פ שמצות לולב שבעת ימים, כמו שביארנו, בזמן הזה אינו ניטל אלא ששה ימים. שאין נוטלין אותו בשבת לעולם, ואפי' אם חל שבת ביום טוב הראשון שמצותו מן התורה, גזירה שמא יוליכנו אדם אצל מי שבקי בהלכותיו ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
<h2>דף מד.</h2>
שמחה יתירה היו עושין בזמן שבית המקדש קיים, והיו עושין על הקרבנות שני ניסוכין, אחד שליין כדרך שהיו עושין בשאר ימות השנה, ואחד שלמים. וניסוך המים בחג הלכה למשה מסיני, מפני שהחג תחלת ימות הגשמים הוא, ועושין ניסוך שלמים כדי שיתברכו גשמי שנה. וכן ערבי נחל בחג באין לרצות על המים.
<h2>דף מה.</h2>
בזמן שבית המקדש קיים היו נוטלין שם ערבה אחרת חוץ מן הערבה שבלולב, ודבר זה הלכה למשה מסיני. בכל יום ויום היו מקיפין בה את המזבח שלש פעמים, ומנענעין בה ואומרין אנא ה' הושיעה נא, וביום השביעי היו מקיפין את המזבח שבעה פעמים. יש מקומות מקיפין את המזבח שבעה פעמים. יש מקומות שנוהגין היום להניח התיבה באמצע הכנסת ולהקיף אותה זיכר למקדש, ויש מקומות שנוהגין להקיף בספרי תורות. בגבולין אין נוטלין את הערבה אלא ביום שביעי בלבד, וכך אנו עושין בזמן הזה. וערבה זו אינה לא מן התורה ולא מדברי סופרים, אלא מנהג שהנהיגו אותנו הנביאים (הראשונים) [האחרונים] שהיו בימי אנשי כנסת הגדולה, ואין מברכין עליה שאין מברכין על המנהג, אלא מנענע בה בלבד. ערבה זו אינה ניטלת אלא בפני עצמה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד.
<h2>דף מו.</h2>
כיצד מברך עליהן, אקב"ו על נטילת לולב, הואיל ומינו גבוה על כולם נקראין על שמו, וכולן נקראין מצות לולב, ואפילו בשאר הימ' שאין נטילתו מן התורה מברכין עליו. העושה לולב לעצמו מברך עליו בשעה שמתקנו מערב יום טוב שהחיינו. וכשנטלו ביום טוב מברך על נטילת לולב בלבד. ואם לא בירך שהחיינו מערב יום טוב בנטילתו [הראשונה], מברך עליו [שתים, על] נטילת לולב ושהחיינו.
העושה סוכה לעצמו מברך עליה בשעת עשייתה בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. היתה עשויה ועומדת, אם יכול לחדש בה דבר מברך שהחיינו, ואם לאו מברך שתים כשנכנס לישב בה אקב"ו לישב בסוכה ושהחיינו. ואם בירך שהחיינו בשעת עשייתה או בשעה שחידש בה דבר אינו מברך בכניסתו אלא לישב בסוכה בלבד. וכן בכל שעה שנכנס לישב בה כל שבעת ימי החג מברך לישב בסוכה, כדרך שמברך על התפילין כל שעה שמניחן אפילו כמה פעמים ביום. בלילי יום טוב הראשון מוטב לסדר ברכות הללו על הכוס שלקידוש, מברך בתחלה על היין, ואחר כך על היום, ואחר כך לישב בסוכה, ואחר כך אומ' שהחיינו. ואם בירך בכניס' לישב בסוכה [ו]שהחיינו, כשבא לקדש על הכוס מברך עוד שהחיינו על היום. ורבינו משה אומר שצריך לברך לישב בסוכה קודם שישב. ולי נראה שאין חילוק בין יושב לעומד, ואם רצה לברך אחר שישב מברך, ועניין זה כולו בפרק לולב וערבה [מ"ו ע"א].
מי שהיו לפניו מצוות הרבה, כגון שהיה רוצה לישב בסוכה, וליטול לולב, ולהניח תפילין, ולהתעטף בציצית, מברך על כל מצוה ומצוה ברכה הראויה לה, שנ' [תהלים ס"ח] ברוך ה' יום יום, כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, וכן כל מצוה ומצוה מעין ברכותיה.
<h2>דף מו:</h2>
אתרוג שלמצווה אסור באכילה כל שבעה, ואפילו אחר שנעשית מצותו בשביעי אסור, ואפילו אם נפסל בתוך שבעה אסור, מפני שכבר הוקצה למצותו קודם שנפסל, וביום השמיני מותר. בד"א בארץ ישראל, שאין להם ספק בשמיני, אבל בגולה השמיני הוא ספק שביעי, ואסור להם השמיני כשביעי, אבל בתשיעי מותר. הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, כל אחד ואחד יוצא בו ביומו ואוכלו למחר, שמתחלה לא הקצהו אלא ליום אחד בלבד.
<h2>דף מח.</h2>
יום טוב האחרון שלחג רגל בפני עצמו הוא, ואינו נקרא חג הסוכות אלא חג שמיני עצרת, וכך היא הזכרתו בתפלה ובברכת המזון. וכן הוא חלוק בקרבנותיו משאר ימות החג, ומברך עליו שהחיינו בכוס שלקידוש כמו שמברך על כל רגל בפני עצמו. ואם אין לו כוס שלקידוש מברך שהחיינו בלא כוס. וכל רגל שלא בירך שהחיינו בתחלתו הולך ומברך עד סופו, ואינו מברך אלא אחת.
קריאת ההלל נוהגת בכל ימות החג, ואפילו ביום טוב האחרון, וכן שמחת החג נוהגת כל שמונת ימי החג.
מצות סוכה שבעה. גמר מלאכל ביום השביעי לא יסתור את סוכתו, אבל הוא מוריד משם כליו ומצעותיו מן המנחה ולמעלה ומתקן בביתו בשביל כבוד יום טוב האחרון. אין לו מקום להוריד שם [כליו], פוחת בסוכה ארבעה טפחים, להודיע שכבר עבר זמן מצותה. בד"א בארץ ישראל, שיודעין קביעות החודש ואין יושבין בסוכה אלא שבעת ימים, אבל בגולה שאין יודעין קביעות החודש הרי יום [שמיני ספק] שביעי הוא להם, ויושבין בסוכה מספק, אבל אין מברכין לישב בסוכה, אלא יושבין בה בשמיני בלא ברכה, לפיכך אין יכול לפחות בה בשביעי, לפי שצריך לישב בה בשמיני, אלא אם אין לו מקום להוריד שם כליו בשמיני מדליק בה את הנר אם היתה סוכה קטנה, ואם היתה סוכה גדולה שאף בשאר ימות החג דרכו להדליק בה את הנר מכניס בה כלי אכילה בשמיני, להודיע שכבר נגמרה מצותה, כמבואר בקונטרס הראייות, וכל זה מבואר בפרק לולב וערבה. ורבינו משה אומר שהטומטום ואנדרוגינס שהן ספק איש ספק אשה אין מברכין לישב בסוכה מספק. ולי נראה שמברכין מספק, שהרי אנו מברכין מספק על תקיעת שופר ביום שיני שלראש השנה, ועל אכילת מצה בליל שיני שלפסח. וזה שאין מברכין על הסוכה בשמיני שלחג, שלא יזלזלו בו עמי הארץ לומר יום שביעי הוא וחול הוא, ועוד שאין מזכירין בכל ברכותיו אלא יום שמיני, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק לולב וערבה.
צלוחית שלזהב היו ממלאין מים מן השילוח, שהוא מעיין חוץ לירושלם, ובאין ומנסכין אותן על המזבח, ואין מנסכין המים אלא בתמיד שלשחר, כמו שמבואר בפרק שיני שלמסכת יומא [כ"ו ע"ב]. ובשאיבת מים היו עושין שמחה גדולה, והיא היתה נקראת שמחת בית השואבה, ועליה רמז הנביא ואמר [ישעיה י"ב] ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.
<h2>דף נא.</h2>
אמרו מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. מוצאי יום טוב הראשון שלחג היו יורדין מעזרת ישראל לעזרת נשים ומתקנים שם גזוזטראות לעמוד שם הנשים מלמעלה והאנשים מלמטה, שהרי אפילו בשעת ההספד אמר הכתוב [זכריה י"ב] משפחת בית דוד לבד ונשיה' לבד, כל שכן בשעת השמחה שיצר הרע שולט בהם. מנורות גדולות וגבוהות שלזהב דולקות שם, לא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה מאור בית השואבה. במעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים היו הלוים עומדים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובכל כלי שיר, והחסידים ואנשי המעשה היו עומדין לפניהם ומרקדין באבוקות להרבות בשמחה ומתהללים בחסידותם, יש מהן אומרין אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותינו, ויש מהן אומרין אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו, שהיו בעלי תשובה, ואילו ואילו אומרין אשרי מי שלא חטא ושחטא ונמחל לו. ועיקר שמחה זו בגדולי ישראל, שהיתה לשם שמים, ושמחה זו אינה דוחה לא שבת ולא יום טוב, ולא היו עוסקין בה אלא בחולו שלמועד. הלל הנשיא כשהיה שמח בשמחה זו אומר אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן, כלומר שאין הבורא חפץ אלא בקילוסן שלישראל, ואם אין ישראל כאן מי כאן לקלס לפניו. אף הקב"ה אומר [לישראל] אם אתה תבוא לביתי אני אבוא לביתך, ואם אתה לא תבוא לביתי אני לא אבוא לביתך, שנ' [שמות כ'] בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך, כלומר כשישראל מזכירין שמו שלהקב"ה [ומקלסין לפניו, הקב"ה] משרה שכינתו ביניהם. משחרב בית המקדש בעונותינו בטלו כלי שיר, אבל מצוה עלינו לשמוח לפני הקב"ה ולנעים זמירות בכל עת ובכל זמן לפי הראוי, שנ' [תהלים ס"ח] סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. ואומר [שם] ברוך ה' יום יום, כל יום [ויום] תן לו מעין ברכותיו, ואין הגדול ראוי להתבייש על כך, וכן בדוד הוא אומר [ש"ב ו'] מכרכר בכל עוז לפני ה', ואומר [שם] ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ומפני שהרבה בכבוד [שמים] הרבו כבוד לו ולזרעו אחריו עד עולם. וראה מה הגיע למיכל בת שאול על שביזתו בכך. וכן בחזקיה הוא אומר [ישעיה ל"ח] ה' להושיעני ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית ה', שאף המלכים היו מקלסין ומשחקין לפני הקב"ה ומתכבדין בכך. ונראה בעיניי שעל זה הדרך עושין בזמן הזה שמחת התורה ושמחין ביום טוב האחרון [בהשלמת התורה ומקלסין] ומשבחין להקב"ה [שהנחילנו תורתו] (ש)[ו]זיכנו לכך.
<h2>דף נה.</h2>
כיצד בני הגולה מזכירין מוספי החג בתפלת המוספין, ביום הראשון שלחג הוא מזכיר [מוספי] יום ראשון, שהיו שלשה עשר פרים, וכל הכתוב בעניין, וכן הוא מזכיר ביום שיני מפני שהוא ספק יום ראשון ואין ראוי להזכיר בו מוספי יום שיני [כלל, שלא ינהגו בו מנהג חול] וביום השלישי [שהוא ראשון לחולו של מועד] מזכיר מוספי יום שיני שהיו שנים עשר פרים, ומוספי יום שלישי שהיו עשתי עשר פרי', מפני שהוא ספק יום שיני ספק יום שלישי, ושאר המוספין היו שוים בכל הימים כמו שכתוב בעניין. ביום הרביעי הוא מזכיר שלישי ורביעי. וביום החמישי הוא מזכיר רביעי וחמישי. וביום השישי הוא מזכיר חמישי ושישי. וביום השביעי הוא מזכיר שישי ושביעי. ביום השמיני, שהוא יום טוב, אינו מזכיר אלא ביום השמיני, ואע"פ שהוא ספק שביעי אין מזכירין בו מוספי שביעי שלא ינהגו בו מנהג חול. וכן לעניין קריאת התורה שקורין בקרבנות החג כך היא סדר קריאתן. ביום השלי', שהוא ראשון שלחולו של מועד, כהן קורא וביום השיני, לוי וביום השלי', ישראל חוזר וקורא מה שקרא הלוי, ורביעי הנוסף בשביל המועד חוזר וקורא שני ספקי היום וביום השיני וביום השלישי. ועל סדר זה הן קורין כל ימי המועד עד יום השביעי, וכן ביום השביעי כהן קורא וביום השישי, ולוי קורא וביום השביעי, ישראל חוזר וקורא מה שקרא הלוי, רביעי הנוסף בשביל המועד חוזר וקורא שני ספיקי היום שהוא שישי ושביעי, ונמצאו ארבעתן קורין בעניין ספיקי היום, וכן אומר מז"ה מש(ו)ם גאוני מערב, וכן עיקר.
